הלוואי ויכולתי לשלוח אלייך את כל העולם

ענת היקרה,

אני לא שמחה לכתוב את המכתב הזה כי הוא מציין את סוף התהליך שעברתי אצלך, טיפול של כשנה וחצי, פגישות שבועיות ודו-שבועיות שלהן חיכיתי כל פעם מחדש.

הגעתי אלייך עם מחלה מובחנת הכוללת שלל תופעות מוזרות שהרופאים לא מצאו להן פתרון פרט לתרופות (שלא עזרו בכלל וגרמו לתופעות לוואי), בדיקות חוזרות ונשנות שלא גילו דבר והמלצות חמות להתרגל למצב ולהוציא תעודת נכות. ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים – דיקור, הומיאופתיה, דיאטה לניקוי רעלים – וגם הם לא עזרו לי בכלל. אז הגעתי למסקנה שאין מנוס מלהתמודד עם הסיבות לתופעות ולא רק עם התופעות עצמן ולמזלי מצאתי אותך, חברה של חברה בפייסבוק. מנפלאות הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים.

התופעות נעלמו ממש מהר. אלא שאז, ככל שקילפנו והעמקנו, ראיתי שאני בתהליך מרתק של גילוי עצמי ולא רציתי להפסיק. הבנתי שהמחלה נתנה לי מתנה נפלאה – הזדמנות, אולי חד-פעמית, לגלות מי אני.

המסע לא תמיד היה נעים – עלו זכרונות ונפלו אסימונים והבנתי שאני צריכה לקחת אחריות, לא רק לעבר ולמה ש"לא בסדר" אלא גם לעתיד ולאושר שלי, ושזה בסדר וחשוב מאוד מאוד לעשות את זה. למדתי לסמוך על עצמי, להאמין בעצמי ומה שהכי חשוב, להיות שם בשבילי לא משנה מה. בדיוק כמו שאת היית.

תודה על הכל. על האמונה בי, גם כשאני לא האמנתי. על הפגישות שהתארכו. על ההדרכה, על התמיכה. ועל כל הידע שרכשת, שהפליא אותי בדיוקו כל פעם מחדש.

הייתי ממשיכה אצלך עוד שנים רבות אבל נסיבות גיאוגרפיות מונעות זאת. יש לי עוד דרך, אלא שעכשיו אני נהנית ממנה.
הלוואי ויכולתי לשלוח אלייך את כל העולם.
שלך תמיד, בתקווה שאעזור למישהו כמו שאת עזרת לי,
אנה