דמיון מודרך – כוח השפעתו של הדמיון
מחקרי מוח עכשוויים מוכיחים כי המוח אינו מבדיל בין מציאות לבין דמיון; עובדה הזו בדיוק אנו מנצלים בעבודה בעזרת טכניקות של דמיון מודרך, כאשר יצירת המציאות החדשה תחילתה בחזון (ראייה) וההדמיה בעיני רוחנו סוללת את הדרך לשינוי.
זה "רק" דמיון?…
להלן דוגמה לעוצמתו של הדמיון, ולמידת השפעתו על מנגנון הפעולה של המוח ובעקבות כך – על חווית הכאב:
ב
ספרו "המוח הגמיש" (הוצאת כתר) מציג נורמן דוידג' שורה של סיפורים מקו החזית של חקר המוח. אחד מסיפורי המחקר של נוירולוג הודי בשם ראמאצ'נדרן עוסק בנושא כאבי פאנטום. ראמאצ'נדרן הבין כי השיתוק והכאב המדומים שחשים קטועי גפיים קשורים להתקבעות שחלה במפות המוח שלהם, והיא זו שגורמת למוח להמשיך להתייחס אל האיבר הקטוע כאילו הוא עדיין קיים ומקובע בסד כפי שהיה טרם קטיעתו.
אשליה זו גורמת למוח להמשיך ולשגר פקודות לשרירי האיבר להתכווץ, וכיוון שלא מתקבלת תגובת משוב מהחושים שהפקודה אכן בוצעה, הוא ממשיך לשגר את הפקודות ביתר תוקף. פעולה מדומה זו של המוח מעוררת כאב אצל אותו אדם, משום שבזיכרונו כיווץ חזק וכאב – מחוברים יחדיו.
מתוך הבנה זו ביקש ראמאצ'נדרן למגר את השיתוק ואת הכאב המדומים, באמצעות ביטול הלמידה של המוח. הוא ערך ניסוי, והמציא קופסת מראה שנועדה להוליך שולל את המוח – על ידי כך שהיא תשקף לחולה תמונת מראה של ידו הבריאה, ותגרום למוחו להאמין כי ידו הקטועה קמה לתחייה; כך, כאשר יניע את זרועו הבריאה, תראה גם זרועו הקטועה כנעה – כאילו קמה לתחייה… ראמאצ'נדראן השתמש בקופסה שלו לטיפול בחולים קטועי גפיים, והצליח לסייע לרבים מהם להשתחרר באמצעותה מהכאב המדומה. דימות של המוח (MRI) הראה שעם השיפור במצבם של החולים, המפה המוטורית והמפה החישתית של האיבר חזרו בהדרגה למתכונתן הנורמלית.